בזכות עצמה: סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה

לפני שנים בחרה עדי פיינרמן, סמנכ"לית התוכן של בית העדות, להוסיף לשמה את השם סטפה. בבחירה האישית הזו ביקשה להנציח את סְטֶפַנְיָה (סְטֶפָה) וִילְצִ'ינְסְקָה, המחנכת והשותפה לדרכו של יאנוש קורצ'אק, שדמותה ופועלה נותרו במשך שנים בצלו של האיש שעמו הקימה וניהלה את בית היתומים בוורשה.

מאחורי השם עומד סיפור של עשייה חינוכית מתמשכת, אחריות וקשר עמוק לילדים. היכרות עם סטפה מאפשרת להבין את מקומה המרכזי בבית היתומים ואת תרומתה לדרך החינוכית שהתפתחה בו, ולהעניק לה מקום בזיכרון בזכות פועלה שלה.

סטפה ויאנוש קורצ'אק: שותפות חינוכית בבית היתומים בוורשה

סטפה הייתה שותפה מלאה לדרך החינוכית של בית היתומים. היא ניהלה את חיי היום־יום בבית, ליוותה את הילדים ואת בוגרי המוסד והייתה עבורם דמות קרובה, יציבה ואוהבת. עבודתה שילבה דאגה לצורכיהם עם הצבת גבולות, ציפיות ואחריות.

יחד עם קורצ'אק היא בנתה מסגרת חינוכית שהעניקה לילדים עצמאות וכבוד. בתוך חיי הקבוצה ניתן מקום לילד כאדם בעל צרכים, רגשות ודעה משלו. התפיסה הזו קיבלה משמעות מעשית ביחסים שבין המבוגרים לילדים ובאופן שבו התנהלו החיים המשותפים בבית.

אחריותה של סטפה בלטה במיוחד בתקופות שבהן נעדר קורצ'אק. כאשר גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה, היא נשאה באחריות לניהול המוסד. בעדויות חניכים מתוארת אישה מסורה ותובענית, שראתה חשיבות רבה ביצירת תחושת בית עבור הילדים. 

הקשר לציונות ולארץ ישראל

הקשר עם אחת מחניכותיה, שעלתה לארץ ישראל, עורר בסטפה זיקה עמוקה לציונות. דרך הקשר הזה התקרבה לחיי הקיבוץ ולמעשה החינוכי שנבנה בארץ. סטפה חלקה את הרעיונות הללו עם קורצ'אק, חשפה אותו למעשה הציוני ועודדה אותו להגיע לארץ.

העניין שלה בארץ ישראל היה כרוך גם בשאלות שהעסיקו אותה כמחנכת: כיצד מגדלים ילדים בתוך קהילה, כיצד מטפחים עצמאות לצד אחריות הדדית, וכיצד מעניקים לכל ילד מקום בתוך הקבוצה. הקשר לעין חרוד פתח בפניה אפשרות להמשיך את עבודתה החינוכית בסביבה חדשה.

סטפה בעין חרוד וההחלטה לשוב לוורשה

במהלך שנות השלושים ביקרה סטפה בארץ ישראל מספר פעמים. בשנת 1938 הגיעה שוב ושהתה בקיבוץ עין חרוד, שם עבדה עם ילדי הקיבוץ וביקשה להביא לעבודתה את הניסיון ואת המשנה החינוכית שפיתחה לצד קורצ'אק.

אולם הדאגה לילדי בית היתומים ולמצב בפולין ליוותה אותה. בשנת 1939, על רקע האיום הגובר במלחמה ומתוך תחושת אחריות לילדים ולקורצ'אק, שבה לוורשה. 

בהמשך, לאחר הכיבוש הנאצי, ניסו אנשי עין חרוד לסייע לה לצאת מפולין. סטפה נשארה עם הילדים, וכאשר הועבר בית היתומים לגטו ורשה, עברה עמם והמשיכה בעבודתה לצד קורצ'אק ואנשי הצוות.

בגלויה לאנשי עין חרוד, מ־2 באפריל 1940, כתבה: "לא הגעתי כי לא רוצה לנסוע בלי ילדים." המילים הקצרות האלה מבטאות את הקשר ואת האחריות שחשה כלפיהם. הגלויה וסיפורה באתר יד ושם.

גירוש ילדי בית היתומים לטרבלינקה

ב־5 באוגוסט 1942, לפי התיאור המופיע באתר יד ושם, גירשו הנאצים את ילדי בית היתומים. סטפה צעדה עמם, לצד קורצ'אק ואנשי הצוות, אל האומשלגפלץ, מקום ריכוז היהודים לקראת שילוחם מגטו ורשה. משם גורשו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו. 

ההליכה עם הילדים הייתה סופה של דרך משותפת שנמשכה שנים. כדי להכיר את סטפה, חשוב להתבונן גם בחיים שקדמו לרגע הזה: בניהול בית היתומים, בקשרים עם החניכים, בעבודתה בארץ ישראל ובמחויבות המתמשכת לחינוך ולרווחת הילדים.

לשאת את שמה ולהעניק מקום לפועלה

עדי בחרה לשאת את שמה של סטפה כדי להזכיר את מקומה המרכזי בסיפור בית היתומים. היא הייתה מחנכת, מנהיגה ושותפה, שדרכה ופועלה ראויים להיזכר בזכות עצמם.

הבחירה בשם מזמינה גם אותנו להרחיב את ההיכרות עמה: ללמוד על תפיסתה החינוכית, על האחריות שנשאה ועל השפעתה בחיי הילדים. כך הופכת ההנצחה להזדמנות להכיר את האדם ואת העשייה שמאחורי השם.

״נשים מאירות בתקופות חשוכות״: סיפורה של סטפה בבית העדות

בסדנה ״נשים מאירות בתקופות חשוכות״ בבית העדות מקבלת סטפה את המקום הראוי לה לצד נשים יהודיות שפעלו בתקופת השואה וגילו אומץ, יוזמה ואחריות במציאות בלתי אפשרית.

סיפוריהן מפנים את המבט אל נשים שפעלו, הנהיגו וחינכו בתוך מציאות של רדיפה וחורבן. בתוך ההקשר הזה, סיפורה של סטפה מאפשר לעסוק במשמעות של אחריות חינוכית, בקשר שבין מחנכת לחניכיה ובמקומן של נשים בזיכרון השואה.

לציון גירוש ילדי בית היתומים באוגוסט 1942, ולאורך השנה כולה, אנו מזמינים אתכם להזכיר גם את שמה: סטפה וילצ'ינסקה.

שתפו את סיפורה ועזרו לנו להעניק לדרכה ולפועלה את המקום הראוי להם בזיכרון.

למידע נוסף על הסדנה ״נשים מאירות בתקופות חשוכות״ ולתיאום ביקור, צרו קשר עם בית העדות.