בגיל 87: חיה ירון שבה לבית הולדתה בהאג והניחה אבן נגף על שמה
שורדת השואה חיה ירון השתתפה עם ילדיה ונכדיה בטקס הנחת אבני נגף על שמה ועל שמות הוריה, מול הבית שבו נולדה. יום קודם לכן הצטלמה המשפחה באותה מרפסת שבה צולמה חיה כתינוקת עם אמה וסבה, 87 שנים לפני כן.
ב-12 בנובמבר 2026 שבה חיה ירון לבית הולדתה ברחוב Pletterijstraat 54 בהאג שבהולנד. מול הבית, לצד ילדיה ונכדיה, הניחה אבן נגף הנושאת את שמה שלה. לצדה הונחו אבנים על שמות הוריה: איגנץ (יצחק) אברהם, שנרצח בסוביבור, ומרים, ששרדה עמה את השואה.
"אבני נגף" (Stolpersteine) הוא פרויקט הנצחה שיזם האמן גונטר דמניג. במסגרתו משובצות במדרכות אבנים בעלות לוחיות פליז, הנושאות את שמותיהם ופרטים מסיפור חייהם של נרדפי הנאצים, בדרך כלל מול מקום מגוריהם האחרון שבו חיו מרצונם. הפרויקט מנציח גם שורדים, מתוך שאיפה לשמר יחד את זכרם ואת סיפוריהם של בני המשפחה.
בטקס בהאג קיבל הרעיון הזה ביטוי אישי במיוחד: חיה הייתה נוכחת בעצמה בהנחת האבן על שמה, בעודה בחיים, עם הדורות הבאים של משפחתה. את האירוע יזמו תושבי השכונה, כחלק מפרויקט המבקש להשיב את סיפוריהם של התושבים היהודים אל המקומות שבהם חיו.
משפחת אברהם: מגרמניה להולנד
חיה נולדה בהאג ביולי 1939 בשם הלה אברהם, בתם של איגנץ (יצחק) אברהם ומרים גלוצר. במשפחה כונתה חיהלה.
איגנץ נולד ב-5 באוגוסט 1909 ועבד כטכנאי שיניים. מרים נולדה בוורשה ב-21 בינואר 1907. היא הייתה רוקחת ועבדה, בין היתר, בבית המרקחת של אביה. השניים נישאו בפברואר 1938.
בשנות ה-30 התגוררה המשפחה בקרלסרוהה שבגרמניה. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרה להאג, ושם נולדה בתם. יחד עם מרים הגיע להאג גם אביה, יעקב גלוצר.
זמן קצר לאחר הולדתה של הלה צולמו במרפסת הבית שלושה דורות במשפחה: יעקב, בתו מרים והלה התינוקת. יעקב נפטר בשנת 1940. התצלום המשפחתי נשמר, וכעבור עשרות שנים היה לחלק מהביקור של חיה ומשפחתה בבית הולדתה.
שנות המלחמה והעלייה לישראל
באפריל 1943 גורש איגנץ מווסטרבורק לסוביבור ונרצח שם.
מרים והלה שהו באמרספורט מ-17 במאי עד 11 ביוני 1943. בהמשך הועברו למחנה וסטרבורק, וב-5 בפברואר 1944 שולחו לרוונסבריק. הן הגיעו למחנה ב-7 בפברואר, במשלוח שכלל 30 נשים ו-33 ילדים וכונה "המשלוח ההונגרי".
מרים נרשמה כאסירה מספר 28021, והלה כאסירה מספר 28022.
בהמשך הועברו האם ובתה לברגן בלזן, שם שוחררו באפריל 1945. לאחר המלחמה חזרו להולנד, ובשנת 1949 עלו לישראל.
יוזמה מקומית להנצחת החיים היהודיים בשכונה
הטקס מול בית משפחת אברהם היה חלק מיום הנצחה שיזמו תושבי השכונה. על פי תיעוד האירוע שמסרה המשפחה, במהלך היום הונחו 45 אבני נגף ב-12 כתובות. עשרות תושבים השתתפו ועברו בין מוקדי ההנצחה.
בדברים שכתבו על הפרויקט הסבירו יוזמיו כי ביקשו לחזק את הקשר בין האנשים החיים בשכונה. לדבריהם, מתגוררים בה בני לאומים רבים, ורבים מהם אינם יודעים שהאזור היה בעבר חלק מהרובע היהודי של האג.
לצד הנחת אבני הנגף, היוזמה כוללת פיתוח מסלול הליכה דיגיטלי וארגון פעילויות העוסקות בחיים היהודיים שהתקיימו בשכונה ובחיים בה כיום. התושבים מתארים את הפרויקט כאנדרטה חיה: הנצחה המתקיימת ברחובות ובפתחי הבתים, ומזמינה את העוברים והשבים להכיר את מי שחיו בהם. הם מבקשים לחבר בין העיסוק בעבר לבין האחריות לדאוג זה לזה בהווה.
מפגש עם שורד מבית היתומים הסמוך
לפני הטקס נפגשה חיה עם אברהם פונץ (Poons), ששהה בילדותו בבית היתומים שפעל משנות ה-30 במרחק שני בתים מהבית שבו נולדה.
בשנת 1943, כאשר הגרמנים פשטו על בית היתומים ולקחו את הילדים למחנה וסטרבורק, אברהם היה מאושפז בבית חולים. כך ניצל מהגירוש עמם. לאחר המלחמה נשאר להתגורר בהאג.
המפגש בין חיה לאברהם חיבר בין שני סיפורי ילדות מאותה שכונה, לקראת הטקס שנערך בשעות הצהריים מול בית משפחת אברהם.
שלוש אבנים, סיפור משפחתי אחד
בטקס סיפרה יוזמת הפרויקט בשכונה, Jose, על גורל המשפחה ועל הנסיבות המיוחדות שהביאו להשתתפותה באירוע.
יצחק ירון, בנה של חיה, הניח את אבן הנגף לזכר סבו, איגנץ (יצחק) אברהם, שנרצח בסוביבור באפריל 1943. לצד האבן לזכרו הונחו האבנים הנושאות את שמות מרים והלה, האם ובתה ששרדו.
עבור חיה היה זה מעמד שבו סיפורה האישי חזר אל המקום שבו החל. שמה הונצח במדרכה שלפני בית הולדתה, והיא עצמה הייתה שם, עם ילדיה ונכדיה, כדי לקחת חלק בהנחת האבן.
אותה מרפסת, 87 שנים אחרי
יום לפני הטקס חזרה המשפחה גם אל מרפסת הבית. בשנת 1939 צולמו בה יעקב גלוצר, בתו מרים והלה התינוקת. בנובמבר 2026 הצטלמו באותו מקום חיה, שני ילדיה ושלושה מנכדיה.
87 שנים מפרידות בין שני התצלומים. בשניהם נראים שלושה דורות במשפחה, ובשניהם מופיעה חיה: בראשון כתינוקת בזרועות אמה, ובשני כסבתא לצד ילדיה ונכדיה.
חיה היא חמותו של גיל פארן, מדריך בבית העדות, ששיתף אותנו בסיפור המשפחתי ובתיעוד הביקור והטקס.