ב"בית העדות" בניר גלים, זיכרון השואה אינו נותר בגבולות העבר. הוא אינו מסתכם בתאריכים, מפות או תצוגות סטטיות. כאן, הזיכרון מקבל פנים, קול ומשמעות אנושית חיה – כזו שממשיכה לעבור מדור לדור.
אחת התופעות הייחודיות והמרגשות המתרחשות בבית העדות היא הרכב צוות ההדרכה: למעלה משליש מהמדריכים והמדריכות הם בני ובנות הדור השני לשואה. עבורם, ההדרכה אינה רק עיסוק מקצועי – אלא שליחות אישית עמוקה, הנובעת מסיפור חיים משפחתי וממחויבות להמשכיות הזיכרון.
עבור זהבה, גילה, גבי, גיל ורבים נוספים, המפגש עם הקהל אינו "עוד סיור". זהו מפגש טעון, משמעותי, שבו הם מקיימים הבטחה שקטה להוריהם – להמשיך לספר, להמשיך להעביר, להמשיך להחזיק את הסיפור חי העוצמה של ההדרכה בבית העדות נובעת בדיוק מהמקום הזה. המדריכים אינם רק מעבירים ידע היסטורי; הם מביאים איתם חוויה אישית, זיכרונות משפחתיים ופרשנות שנולדה מתוך חיים לצד הסיפור. כך נוצרת שכבת עומק נוספת – כזו שלא ניתן למצוא בספרי היסטוריה בלבד.
בין הסיפורים שמלווים את ההדרכות ניתן למצוא את סיפורו של דוגו ז"ל – ניצול שואה שהפך את אכילת הפלאפל לסמל של ניצחון החיים, לצד סיפורים אישיים נוספים הנוגעים בפרטים הקטנים והאנושיים ביותר: חפצים, זיכרונות, בחירות והישרדות. כך למשל, סיפור התפילין שליוו את גבי בצעדות המוות מקבל משמעות חדשה כאשר הוא מסופר בגוף ראשון, מתוך זיקה אישית ישירה.
גם מסעות חיים מאוחרים יותר, כמו מסע צבאי שהפך למחקר אקדמי, משתלבים בסיפור הכולל וממחישים כיצד הזיכרון אינו נעצר – אלא ממשיך להתפתח, להעמיק ולהשפיע על זהות, בחירה ודרך חיים המרכיב האנושי הזה הוא לב העשייה בבית העדות. הוא מאפשר למבקרים לא רק ללמוד על השואה, אלא להתחבר אליה דרך סיפור חי, נושם, כזה שנוגע בשאלות של זהות, אחריות והמשכיות.
כתבה שפורסמה ב"מעריב" מביאה הצצה מרגשת אל עולמם של אותם מדריכים – בני הדור השני – שבחרו להפוך את זיכרונות הילדות והמשפחה למשימת חיים חינוכית. הכתבה מדגישה את המקום הייחודי שבו נפגשים עבר והווה, זיכרון אישי והנחלה ציבורית. לקריאת הכתבה המלאה:
https://www.maariv.co.il/news/israel/article-1309554
בבית העדות אנו ממשיכים לפעול מתוך מחויבות עמוקה: להבטיח שהסיפור לא יישכח.
לא רק כסיפור של העבר – אלא כחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו בהווה ומהאחריות שלנו לעתיד.