מצעדת המוות לניצחון הרוח: סיפורו של "מבצע דוגו"
כיצד הפך חלום על לחמניות מתוקות בשלג של אושוויץ למסורת חינוכית של זיכרון, חירות ושמחת חיים? "מבצע דוגו" הוא אחד ממפעלי הזיכרון המזוהים ביותר עם בית העדות. הוא נולד מתוך סיפורו האישי של דוד "דוגו" לייטנר ז"ל, שורד שואה, ממקימי מושב ניר גלים ומדמויות הליבה של בית העדות, והפך עם השנים למסורת רחבה בארץ ובעולם. במרכזו עומד מעשה פשוט לכאורה: אכילת פלאפל ב-18 בינואר. אך מאחורי המנהג הזה מסתתר סיפור עמוק על רעב ושובע, פחד וחירות, אובדן ובנייה, ובעיקר על היכולת האנושית לבחור בחיים גם לאחר התהום הגדולה ביותר.
"בית העדות", הפועל בליבו של מושב ניר גלים שהוקם בידי שורדי שואה, מבקש להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים מתוך מבט רחב: לא רק כסיפור של חורבן, אלא גם כסיפור של עמידה יהודית, אמונה, אחריות, תקומה והמשכיות. "מבצע דוגו" מבטא את תפיסת העולם הזו במלואה.
דוד "דוגו" לייטנר – האיש שמאחורי המבצע
דוד "דוגו" לייטנר ז"ל נולד בהונגריה, שרד את אימי השואה ואת מחנה אושוויץ-בירקנאו, ועלה לאחר המלחמה לארץ ישראל. כאן היה ממקימי מושב ניר גלים, הקים משפחה, בנה חיים חדשים והפך לסמל של תקומה, אמונה ואהבת אדם. במשך עשרות שנים היה דוגו חלק בלתי נפרד מבית העדות. הוא פגש תלמידים, חיילים, משפחות וקבוצות מהארץ ומהעולם, וסיפר את סיפורו בדרך שהייתה ייחודית לו: ישירה, אנושית, מלאת כאב, אבל גם מלאה בחיוך, הומור, חום ואופטימיות. דוגו לא סיפר רק מה עבר עליו. הוא הראה, בעצם חייו, מה פירושו להמשיך. לבנות בית. להקים משפחה. להיות חלק מקהילה. לבחור באדם, בחינוך ובתקווה. עבור דורות של מבקרים, הוא היה עד חי לכך שהניצחון הגדול ביותר על מכונת ההשמדה הוא היכולת לקום מתוך האפר וליצור חיים חדשים.
צעדת המוות וחלום ה"בילקלך"
סיפורו של "מבצע דוגו" מתחיל באחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של דוגו. ב-18 בינואר 1945, בשיאו של חורף אכזרי, הוצא דוגו, אז נער בן 14 בלבד, לצעדת המוות מאושוויץ. הוא צעד בשלג, מורעב, קפוא ותשוש, בתוך מציאות שבה כל צעד היה מאבק על החיים. ברגעים הקשים האלה נאחז דוגו בזיכרון אחד: סיפוריה של אמו על ארץ ישראל. היא סיפרה לו שבארץ ישראל צומחות על העצים לחמניות עגולות, מתוקות וזהובות, שאותן כינתה "בילקלך". עבור הילד הצועד בשלג, הלחמניות הדמיוניות הללו לא היו רק אוכל. הן היו הבטחה. בית. ארץ. עתיד. המחשבה על ה"בילקלך" שמחכים לו בארץ ישראל העניקה לו כוח להמשיך לצעוד. בתוך הקור, הרעב והאימה, דוגו החזיק בדימוי קטן ומאיר של חיים.
מהחלום על לחמניות אל מנת הפלאפל הראשונה
לאחר המלחמה עלה דוגו לארץ ישראל. באחד מביקוריו הראשונים בשוק מחנה יהודה בירושלים, הוא ראה דוכן פלאפל. כדורי הפלאפל החמים, העגולים והזהובים הזכירו לו מיד את אותן "בילקלך" שעליהן סיפרה לו אמו. באותו רגע התחברו עבר והווה, זיכרון ותקווה, כאב וניצחון. הילד שצעד רעב בשלג של אירופה עמד כעת בארץ ישראל, כאדם חופשי, מול אוכל חם, זמין, ישראלי, פשוט ומלא חיים. מאז החל דוגו במנהג אישי: בכל שנה, ב-18 בינואר, היום שבו יצא לצעדת המוות, הוא אכל מנת פלאפל. לא כטקס של אבל, אלא כמעשה של ניצחון. הוא קרא לזה "הנקמה" שלו. אבל זו לא הייתה נקמה של שנאה או הרס. זו הייתה נקמה יהודית אחרת: נקמה של חיים, של שובע, של משפחה, של חירות, של עם שחזר לארצו ובוחר לבנות.
ממנהג אישי לחזון חינוכי
במשך שנים היה מנהג הפלאפל של דוגו טקס אישי ומשפחתי. בשנת 2016 זיהה צוות בית העדות את העוצמה החינוכית הגדולה הטמונה בו, ומתוך המנהג הפרטי נולד "מבצע דוגו". הרעיון היה פשוט ומבריק: בכל שנה, ב-18 בינואר, אנשים בארץ ובעולם מוזמנים לאכול פלאפל, להצטלם, לשתף, לומר "עם ישראל חי" ולהיות חלק ממעשה זיכרון חי. כך הפך סיפורו של אדם אחד למהלך חינוכי רחב. תלמידים, חיילים, משפחות, קהילות, מוסדות חינוך, מקומות עבודה וארגונים משתתפים במבצע, לומדים את סיפורו של דוגו ומתחברים דרכו לשאלה עמוקה הרבה יותר: איך זוכרים את השואה מבלי להשאיר את הזיכרון רק במקום של כאב? איך הופכים זיכרון לאחריות, לזהות ולבחירה בחיים?
"מבצע דוגו" מציע דרך חינוכית ייחודית להנחלת זיכרון השואה. הוא אינו מסתפק בלמידה על מה שהיה, אלא מזמין את המשתתפים לקחת חלק במעשה סמלי, פשוט ונגיש. התאריך עצמו, 18 בינואר, נושא כאב גדול. זהו יום יציאתו של דוגו לצעדת המוות. אך דווקא ביום הזה בחר דוגו לאכול פלאפל, לחייך, להודות על החיים ולהכריז בדרכו: אני כאן בכך הופך המבצע את הזיכרון מפעולה פסיבית של התבוננות בעבר למעשה אקטיבי של השתתפות. המשתתפים אינם רק שומעים את הסיפור. הם מתחברים אליו דרך פעולה, דרך טעם, דרך צילום, דרך שיתוף, דרך שיחה.
ניצחון של חיים
כוחו הגדול של "מבצע דוגו" טמון בכך שהוא מצליח לומר דבר עמוק מאוד בשפה פשוטה מאוד. פלאפל הוא מאכל יומיומי, ישראלי, עממי ושמח. דווקא משום כך הוא הופך לסמל כל כך חזק. הוא אינו עומד במנותק מהחיים, אלא בתוכם. ברחוב, בשוק, בבית הספר, בבסיס, בעבודה, עם חברים ועם משפחה. אכילת הפלאפל ב-18 בינואר מזכירה שהניצחון על השואה אינו רק בעצם ההישרדות. הניצחון הוא גם בשיבה לחיים מלאים: לאכול, לצחוק, להקים משפחה, לדבר עברית, לחיות במדינת ישראל, להעביר סיפור לדורות הבאים. זהו המעבר מנער רעב וקופא בצעדות המוות לאדם חופשי, שבע וגאה בארצו. זהו סיפור על תקומה אישית ולאומית, ועל מסר אחד חד וברור: ניסו למחוק אותנו, ואנחנו כאן. חיים, זוכרים ובונים.
משואה לתקומה – לא כסיסמה, אלא כסיפור חיים
בבית העדות, החיבור בין שואה לתקומה אינו רעיון מופשט. הוא נמצא באדמה של ניר גלים, בבתים שהוקמו כאן, במשפחות שצמחו כאן, בקהילה שנבנתה כאן ובסיפורים שממשיכים להישמע כאן מדי יום. סיפורו של דוגו ממחיש את החיבור הזה באופן חי ונוגע ללב. השואה אינה הפרק האחרון בסיפורו. אחריה הגיעו העלייה לארץ, הקמת הבית, המשפחה, הקהילה, העדות והחינוך. מתוך השבר צמחה אחריות. מתוך האובדן נולדה המשכיות. "מבצע דוגו" מבקש להעביר לדור הצעיר בדיוק את ההבנה הזו: זיכרון השואה אינו רק מבט לאחור. הוא גם שאלה על ההווה ועל העתיד. איזה בני אדם אנחנו בוחרים להיות? איזו חברה אנחנו מבקשים לבנות? כיצד אנחנו נושאים את הזיכרון בלי לתת לו להפוך רק לכאב, אלא גם למקור של זהות, מחויבות ותקווה?
שפה חינוכית שמדברת אל הדור הצעיר
כדי שזיכרון השואה ימשיך להיות משמעותי, עליו למצוא דרך אל ליבם של ילדים, בני נוער וצעירים שנולדו למציאות אחרת לגמרי. "מבצע דוגו" עושה זאת בלי לוותר על עומק, בלי לרדד את הסיפור ובלי לטשטש את הכאב. הוא משתמש בפעולה פשוטה, בסיפור אישי ובכלים עכשוויים כדי ליצור חיבור רגשי וחינוכי. הרשתות החברתיות מאפשרות להפוך את הזיכרון לקהילה רחבה של משתתפים, בארץ ובעולם, הלוקחים חלק באותו מעשה באותו יום. כך נוצר גשר בין עדות אישית לבין שפה עכשווית. בין סיפורו של שורד אחד לבין אלפי אנשים שבוחרים לומר יחד: אנחנו זוכרים. אנחנו ממשיכים. עם ישראל חי.
נקודות אור בתוך החשיכה
תפיסת העולם החינוכית של בית העדות מבקשת להאיר נקודות אור בתוך אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות. אין בכך ניסיון לרכך את הזוועה או לצמצם את עומק האובדן. להפך. דווקא מתוך הכרה מלאה בכאב, ברוע ובחורבן, נפתח מקום לראות גם את העמידה היהודית, את הערבות, את האמונה ואת כוחות הנפש שאפשרו לאנשים להחזיק מעמד. "מבצע דוגו" הוא דוגמה חיה לכך. הוא לוקח זיכרון אישי, קשה וצורב, והופך אותו למקור של חיבור, השראה וחיים. הוא מלמד שגם מתוך חוויה של רעב, קור ופחד, יכולה לצמוח מסורת שמדברת על שובע, חום, חירות ותקווה. זהו אינו רק סיפור על פלאפל. זהו סיפור על הדרך שבה זיכרון יכול להפוך למעשה. על הדרך שבה אדם אחד יכול להותיר אחריו מסר חינוכי שלם. ועל האחריות שלנו להמשיך לספר, לשאול, לזכור ולבחור בחיים.
הצטרפו ל"מבצע דוגו"
בכל שנה, ב-18 בינואר, אנו מזמינים אתכם לקחת חלק ב"מבצע דוגו":
לאכול פלאפל, להכיר את סיפורו של דוד "דוגו" לייטנר ז"ל, לשתף את המשפחה, התלמידים, הקהילה או מקום העבודה, ולהיות חלק ממסורת זיכרון שמחברת בין עבר, הווה ועתיד. כי זו הייתה דרכו של דוגו. לזכור בלי להפסיק לחיות. לספר בלי לוותר על חיוך. להפוך כאב לעדות, ועדות לתקווה.
מבצע דוגו – עם ישראל חי.