מי לא שמע על משה קראוס?! מאמר מאת זהבה קור

מאמרה של זהבה קור עוסק במעמד פתיחת מיצג בית הזכוכית בבית העדות ובסיפורו של משה קראוס, שהוביל מבצע הצלה רחב היקף בבודפשט בתקופת השואה. דרך עדויות בני משפחה וניצולים נפרשת דמותו של קראוס, מאבקו להכרה ופועלו להצלת יהודים באמצעות תעודות חסות ומבנים מוגנים.

מיצג בית הזכוכית קם ונהיה

מאות האנשים שגדשו את בית העדות היו נרגשים מאוד מהמעמד: מיצג בית הזכוכית בניר גלים קם ונהיה. עכשיו זו כבר עובדה. משה קראוס, שהנהיג מבצע הצלה נועז של כ-90 אלף מיהודי בודפשט, זוכה סוף סוף לתהילה, ועוד במושב של ניצולי שואה מהונגריה. כל הספקנים שאמרו שהסיפור הזה הזוי, כל המשכיחים שעלזו איך הפרשייה הזאת לא יוצאת לאור, כל המצקצקים בלשונם בטענה שאם זו אמת איך יכול להיות שמחקו את דמותו מדפי ההיסטוריה, כל אלה מוזמנים להיווכח במו עיניהם שהוא חזר.

האחייניות שזכרו את מיקלוש

בתוך הקהל הרב שהתכנס בבית העדות זיהינו גם את האחייניות ניצה וילצ'יק ושושי רוט. כששאלנו אותן על הדוד משה קראוס הן ענו בחיוך מבויש, כאילו חזרו לימי נערותן: "אנחנו האמנו לו. אנחנו תמיד ידענו שהוא דובר אמת. הוא הרי היה אח של אמא, אנחנו קראנו לו מיקלוש".

ילדותו ומשפחתו של משה קראוס

משה קראוס נולד בשנת 1908 בכפר מֶזוֹלד בצפון הונגריה, אחד מתוך עשרה אחים ואחיות שנולדו לרוזה-שושנה ולשמואל הלוי קראוס. "אמא סיפרה שאבא שלה הקפיד תמיד להוסיף 'הלוי' לשמו", מזכירה ניצה. "סבתא רוזה נפטרה שנתיים לפני שהשואה הגיעה להונגריה", מספרת שושי הקרויה על שמה, "וכשנסענו לכפר עם המשפחה חיפשנו את המצבה שלה אך לא מצאנו. בית הקברות היהודי היה במעלה הגבעה, המצבות נשטפו וכוסו בחול ועשבים. אין זכר." שמואל הלוי, אביו של משה קראוס, היה בשנת 1944 בן 82, והוא נלקח לאושוויץ עם שתי בנותיו. בן אחר נלקח לעבודות כפייה וגם הוא לא חזר. משה קראוס עצמו, אחרי שהוסמך לרבנות וקיבל תעודת בגרות, עבר עשר שנים קודם לכן, בשנת 1934, לגור בבודפשט. שם הקים את הכשרת "המזרחי" הראשונה בהונגריה והיה הרוח החיה בה. בבודפשט הכיר את גוסטה, שנמלטה מפולין, איבדה את משפחתה והגיעה להונגריה. גוסטה עבדה איתו כמזכירה, ידעה שפות והדפסה, וכך נולד הקשר האישי והם נישאו. ילדים לא נולדו להם.

בית הזכוכית ומבצע ההצלה

באוקטובר 1944 התרחשה בהונגריה הפיכה של הימין הקיצוני שנתמך על ידי הגרמנים. מרגע שמפלגת "צלב החץ" עלתה לשלטון, החלה נהירה של רבבות יהודים אל בית בית הזכוכית, הבניין שבו שיכן קראוס לבטח את אלפי בעלי השוצפאסים, תעודות החסות לניצולים, שהיוו בסיס לסרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל. חברי תנועות הנוער שהשתלטו על המקום פתחו במבצע זיופים ענק. קראוס רכש עוד שני בניינים, וכשזרם האנשים גדל הם פלשו והשתלטו על עשרות בניינים נוספים, כולם מוגנים בחסות המעמד הדיפלומטי שהקנה להם משה קראוס.

"זה חומר לסרט"

"זה חומר לסרט", אומרת אילה נדיבי, ומתארת איך צעירי תנועות הנוער בבודפשט מגיעים באישון לילה לבניין דירות, קראוס מחכה להם בפתח הבניין, והם עולים יחד לחדר של קרל לוץ, הקונסול השווייצרי ואיש הקשר לשלטונות ההונגריים, ומנסים לפתוח את הדלת ואת מגירת השולחן הנעולה. הם חרדים אם יימצא מפתח או לא, ומחתימים שם עוד ועוד שוצפאסים.

אכן, סרט. ליתר דיוק – מיצג.

עדות מניצול בית הזכוכית

יעקב וינברגר, מניצולי בית הזכוכית שהגיע לכנס עם משפחתו המורחבת, מספר: "אחרי השחרור שבנו הביתה ואבא שלי המשיך בעבודתו כרופא בבית החולים בבודפשט. אני זוכר כילד שמשה וגוּסטה קראוס באו לאכול אצלנו בערב. הם, שהצילו עשרות אלפי יהודים, היו עכשיו נשכחים, רעבים ועזובים. סוף סוף נעשה פה צדק!" בספר הזיכרון של בית העדות כותב וינברגר: "זה עיוות מזעזע, שביד ושם באזור של יהודי הונגריה מופיעה תמונתו של קסטנר כמציל היהודים ואף מילה על משה קראוס!"

החיים בישראל לאחר המלחמה

הזוג קראוס עלה מבודפשט לישראל בשנת 1952. בארץ, לאחר המלחמה, פעילותו של קראוס הייתה אפורה ובלתי ידועה, ושום עבודה לא העפילה לכישורים שלו. הוא עבד כמנהל מוסד לנערים וכפקיד במשרד הסעד.

מספר ישראל איגרא, אורח בכנס:

"אמי מהבית נקראה קראוס, משה היה בן משפחתה והיה ביניהם קשר חזק. הזוג קראוס נהג להתפלל בבית הכנסת 'רננים' בהיכל שלמה ואחר כך בא אל בית הורי, יעקב ואסתר איגרא, לקידוש וסעודה של שבת בבוקר. התפריט היה קבוע ברוח ה'צנע': רגל קרושה, גפילטע פיש, קוגל. באחת הפעמים הוא נתן לי לקרוא, באנגלית, את הספר 'כחש' מאת בן הכט. היה חשוב לו מאוד שאכיר את הנושא, אבל אני, שנולדתי בארץ, טרם התעניינתי בנושא. בכל זאת, חרוטה בזיכרוני שבת אחת, שבה משה קראוס, שעד אז היה נרדף ומחוסר עבודה בגלל שלא היה לו כרטיס המפלגה 'הנכון', סיפר לנו בתדהמה שאישיות בכירה, אולי בן-גוריון, פנתה אליו בהצעת עבודה מפתיעה. אמרו לו שיחליט מהר איפה הוא רוצה לעבוד, אם בארה"ב או בקנדה, בקונסוליה רחוקה או בשגרירות קרובה באיזו מדינה שירצה, העיקר שיעזוב את הארץ לקראת משפט קסטנר."

האמת הייתה חשובה לו

אבל משה קראוס לא עזב. האמת הייתה חשובה לו מאלפי זהב וכסף. כשיצא לחופשה עם גוּסטה נפרצה דירתם ונגנבו ממנה מסמכים. שמואל תמיר אמר לו אז: משה, אל תלך בקצה המדרכה שמא יביימו לך תאונת דרכים. אתה על הכוונת. עורך הדין שמואל תמיר, סנגורו של מלכיאל גרינוואלד שתבע את קסטנר על שיתוף פעולה עם הנאצים, הפך במהלך המשפט בהופעה מרהיבה את קסטנר מתובע לנתבע. בגזר הדין הדגיש השופט הלוי, בין השאר, שקסטנר הפריע למשה קראוס בפעולות ההצלה.

"הוא היה ממורמר ובצדק"

"הוא היה ממורמר ובצדק", מאשרות האחייניות, "אך מטבעו היה איש חם בעל חוש הומור ששמר איתנו על קשר מצוין ולא התפאר במעשיו.הם גרו בדירה שכורה ברחביה ברח' בן מימון 51, וכל שיחה הגיעה בסוף לנושא ההוא. גוסטה שמרה עליו מכל משמר, הוא גם עישן והיה חולה לב והיא דאגה מאוד, ועל כן בביתו הדוד מיעט לספר. כשהוא רצה לחזור לאותם ימים יצא לבית קפה עם אחיו. הרבה פעמים גם אנחנו הצטרפנו. הם ישבו שם ימים שלמים, השמועה אמרה שהוא עומד לכתוב ספר. הוא לא ציפה לכבוד, אבל ביקש שהשנים שעשה כנציג המזרחי בבודפשט יוכרו לו כוותק לצורכי הפנסיה. אי אפשר להבין למה התנכרו לו. אוף, פוליטיקות. כששאלנו אותו אם באים אנשים להכיר אותו, להגיד שלום, הוא ענה שלא. אמר שאנשים חיים את חייהם. זה היה אופייני מאוד לדור ההוא שלא דיבר."

המאבק להכרה

שמואל תמיר המשיך וייצג את משה קראוס במשפט התביעה שלו נגד הסוכנות היהודית, שבו דרש קראוס תשלום ופיצויים על שנות המלחמה שבהן עבד בשירותה. עם פרישתו לגמלאות בשנת 1973 שב ופנה קראוס לנציב שירות המדינה בבקשה שיכירו לו, לצורך חישוב פנסיה, ב-11 שנות עבודתו מטעם הסוכנות במשרד בבודפשט, כפי שנהגו עם אחרים. "מן הראוי שתתחשבו בפעולותיי, שהן ללא ספק יוצאות מגדר הרגיל", כך כתב בפנייתו.

סוף סוף נעשה צדק

בימים אלה, עם קריאת רחוב בירושלים על שמו של משה קראוס, כולנו חשים הבעת הערכה. אנחנו מרגישים שנעשה צדק. האם סיפורו האישי של משה קראוס יתרחב עוד ויישמע? יש לקוות שכן. האחייניות מספרות על פגישה שנערכה ביוזמתה של אוֹרי אגוז, במאית מוערכת הכותבת עליו מחזה. כדאי לשמור איתנו על קשר, העתיד מלא הפתעות.

מקורות:

• אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר, 2014
• דוד שליט, "האיש שכן היה שם", גלובס, 2007
• נילי וילצ'יק, שוש רוט, יעקב וינברגר, ישראל איגרא
• בית העדות מודה למשפחה על התמונות