בשנת 2016 עלה לאקרנים בישראל הסרט ההונגרי "הבן של שאול" (Son of Saul), זוכה פרס האוסקר ופרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. כבר עם יציאתו עורר הסרט דיון רחב בקרב מבקרי קולנוע, אנשי חינוך וצופים ברחבי העולם – לא רק בזכות הישגיו האמנותיים, אלא בעיקר בשל הדרך הייחודית שבה בחר להציג את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הסרט מעלה שאלה מורכבת: האם ניתן לייצג את השואה מנקודת מבטם של אלה שלא נותרו כדי לספר את סיפורם?
עלילת הסרט
גיבור הסרט הוא שאול אוסלנדר, יהודי מהונגריה ואסיר בזונדרקומנדו בבירקנאו. במהלך עבודתו בכפייה הוא נתקל בגופתו של ילד, ומשתכנע כי מדובר בבנו. מכאן ואילך הוא מקדיש את כל מאמציו להביא את הילד לקבורה יהודית, גם כאשר סביבו מתרחש כאוס מוחלט ומרד האסירים מתקרב. העלילה עצמה בדיונית, אולם היא נשענת על מחקר היסטורי מקיף. הסרט מציג באופן מדויק יחסית את מבנה מתחמי ההשמדה בבירקנאו ואת פעילות אנשי הזונדרקומנדו – יחידות האסירים שנכפו לסייע במנגנון ההשמדה הנאצי.
סרט שונה מכל סרט שואה אחר
מרבית סרטי השואה מתמקדים בדמויות שהצליחו לשרוד, בגיבורים שפעלו להצלת אחרים או באנשים שהותירו אחריהם מורשת משמעותית. הצופה מלווה דמויות שניתן להזדהות עמן ולחוות באמצעותן את הסיפור. לעומת זאת, שאול אינו גיבור במובן המקובל. הוא אינו נאבק על הישרדותו, אינו מנסה להציל את עצמו, ואינו מוביל התנגדות. דמותו כמעט אדישה לזוועות שסביבה, ופועלת מתוך מטרה אחת בלבד – להביא לקבורתו של הילד. גם כאשר חבריו לזונדרקומנדו מתכננים מרד ומבקשים את עזרתו, הוא מתקשה לקחת חלק במאבק, והבחירות שהוא עושה מעוררות לעיתים תסכול ואף אנטגוניזם אצל הצופה. דווקא הבחירה הזאת הופכת את הסרט לחריג כל כך.
ניסיון לתת קול למי שלא יכלו להעיד
ייתכן שזו תרומתו המשמעותית ביותר של הסרט. במקום לעסוק בסיפורי הגבורה המוכרים, הוא מנסה להמחיש את עולמם של אותם אסירים שכבר איבדו כמעט כל תקווה. במובנים רבים מדובר בניסיון להציג את נקודת מבטו של ה"מוזלמן" – כינוי שניתן במחנות לאסירים שהיו על סף קריסה גופנית ונפשית, בין החיים למוות, ופעלו כמעט באופן אוטומטי. כמובן, איש אינו יכול לדעת כיצד באמת נראתה חווייתם הפנימית של אותם אנשים. גם ניצולי השואה לא יכלו להעיד בשם מי שלא שרדו. בהקשר זה מקבלים משמעות מיוחדת דבריו של אלי ויזל:
"בלתי אפשרי לתאר את השואה, אך יהיה זה פשע שלא לנסות."
נדמה כי "הבן של שאול" הוא בדיוק ניסיון כזה.
חוויה קולנועית קשה לצפייה
דווקא משום שהסרט מבקש להכניס את הצופה אל תוך הכאוס של בירקנאו, הוא הופך לחוויה מטלטלת ולעיתים גם בלתי נסבלת. המצלמה צמודה כמעט לכל אורך הסרט לפניו של שאול. רוב האירועים נותרים מחוץ לפוקוס, אך קולות הירי, הצעקות, הבלבול והתנועה הבלתי פוסקת יוצרים תחושת מחנק וחוסר מוצא. הצופה כמעט שאינו מקבל רגע של מרחק או הקלה. בניגוד לסרטי שואה אחרים, הסרט אינו מציע סיפור של תקווה, הישרדות או ניצחון רוח האדם. הוא מותיר את הצופה בתוך עולם חסר סדר ומשמעות – עולם שבו גם הבחירות האישיות אינן מובילות בהכרח לשינוי.
האם זהו סרט חינוכי?
זו אולי השאלה החשובה ביותר שהסרט מעורר. מצד אחד, מדובר ביצירה קולנועית יוצאת דופן, המבוססת על מחקר היסטורי רציני ומציעה זווית שלא זכתה כמעט לייצוג בקולנוע. מן הצד האחר, הקושי הרגשי והמבני של הסרט הופך אותו למאתגר מאוד עבור צופים רבים. קשה להזדהות עם הדמות הראשית, קשה לעקוב אחר העלילה, והחוויה עלולה להיות מטלטלת במיוחד. מסיבה זו, לא בטוח שהסרט מתאים לכל קהל או לכל מסגרת חינוכית.
לסיכום
"הבן של שאול" אינו סרט שואה רגיל, וגם אינו מבקש להיות כזה. הוא אינו מספר את סיפורם של השורדים, אלא מבקש להפנות את המבט אל אותם קורבנות אנונימיים שלא הותירו אחריהם עדות. בכך טמונה חשיבותו ההיסטורית והאמנותית. גם אם הצפייה בו קשה, ולעיתים אף מעוררת הסתייגות, עצם הניסיון להעלות לדיון את גורלם של אנשי הזונדרקומנדו ושל מיליוני הקורבנות שלא נותרו כדי לספר את סיפורם, מעניק לסרט מקום משמעותי בשיח על זיכרון השואה ועל דרכי ייצוגה.