נולדה בצ'כוסלובקיה. לפני השואה הייתה אלזה משוררת. באושוויץ ראתה את סוף הדרך, את תאי הגזים והמשרפות. היא ראתה כי גורל אחד צפוי לכולם והחרידה אותה המחשבה שכל היהודים ייעלמו ללא זכר וללא יכולת לספר את האימים. אלזה ניצלה, אך רבים מבני משפחתה לא שרדו את השואה. שנים רבות שתקה אך לא שכחה. כדבריה: "איך לספר- האדם יצר זוועות אך לא ברא שפה לתאר אותן".
הזיכרונות דחקו בה, אך היא הרגישה שאינה יכולה לבטא את רגשותיה ומחשבותיה במילים ולכן היא עברה לפיסול בחימר שרוף. היא מפסלת דמויות מטושטשות זהות וחסרות צלם אנוש.
"אין אני מתיימרת לתאר את הזוועות ואת אלה שביצעון. רק לזיכרונות מוקדשת עבודה זו, ולאלה שלא נותר להם זכר" (אלזה פולק)
ב"בית העדות" מוצגות כמה עבודות פיסול בחימר שרוף של אלזה, ביניהן פסל "שריפת הספרים" המתאר את תחילת המדיניות הנאצית כלפי היהודים, ומעורר אסוציאציה לדברים שאמר המשורר הגרמני ממוצא יהודי, היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, יבוא יום וישרפו גם בני אדם".