כפר הנוער הדתי בגולה בדסק Deszk
"דסק היה גולת הכותרת של חיי" קבעה יהודית פרלמן (גולדנברג) נחרצות. "דסק היה מן התקופות היפות ביותר בחיי" אמר שמעון דיקמן (דיקי). "בשבילי דסק הוא עד היום הזה חוויה בלתי רגילה" סבורה חיה הלד (מרקוביץ), ומאיר פרידמן מסכם: "דסק היה ספינת הדגל של התנועה". מה היה בדסק שהותיר רושם עז כל כך על הילדים שעברו בו בין 1945 ל-1949?
דסק היה בית הילדים הגדול ביותר של כל תנועות הנוער בהונגריה. במשך ארבע שנים התחנכו בו מאות ילדים ובני נוער. מדי פעם נשלחו הוותיקים לארץ ובמקומם הגיעו חדשים, בממוצע שהו בדסק כ-200 ילדים כל הזמן. ילדים אלה, בד"כ בגילאים 8-14, נותרו לאחר השואה ללא משפחות וללא סביבה תומכת, ודסק היה כמו בית בשבילם. המקום היה שוקק שמחת חיים ופעילות אינטנסיבית. בבקרים למדו הילדים שיעורים פרונטליים, ולאחר מכן המשיכו בפעילות צופית, תחרויות ספורט, שירים והווי, שיחות עם המדריכים, והכל מתוך התלהבות ושמחת נעורים. הילדים בדסק חונכו לאהבת הארץ, לציונות, לחיי תורה ומצוות ולחיי שיתוף, על מנת להכשירם לעליה ארצה. המיוחד בדסק היה שכל השיעורים בו היו בעברית, דבר שגרם להתפעלות רבה אצל כל מי שביקר במקום. גם התנאים הקשים, ובעיקר הרעב שהציק עד מאד לילדים בתקופות שונות, לא הצליחו להעיב על רוחם המרוממת.
המדריכים בדסק היו גם הם ילדים בשנות העשרה לחייהם, רק כמה שנים יותר גדולים מהחניכים, וכבר היו צריכים לתמוך פיזית ורגשית בילדים שכל עולמם חרב עליהם, לשמח ולעודד אותם. בעשייתם החינוכית שאבו המדריכים והחניכים כוחות זה מזה, התנחמו זה בזה, ויצרו מעין חממה מיוחדת שהשכיחה מהם את הקשיים שפקדו אותם, והפיחה בהם כוחות של עשייה ושל התלהבות חסרת מעצורים.
מקורות:
חיים גניזי, שיקום ילדים ניצולי השואה בהונגריה, הוצאת בית העדות 1998.
י"צ מושקוביץ, שיקום תנועת בני עקיבא בהונגריה, בתוך: זכר מרדכי, מ"צ קדרי (ע), הוצאת בית העדות 1995.
פרטים נוספים על דסק:
בחורף תש"ה (ינואר-פברואר 1945) נשלח אליעזר וויס (Weisz Laci) ע"י הנהגת בנ"ע להעביר קבוצת חברים לאראד, ונתבקש להביא בדרכו חזרה אוכל מהדרום לבודפשט. רכישת המצרכים בדרום הייתה קלה יחסית, מכיוון שאזור זה שוחרר עוד בסוף 1944, ולא נפגע מהטרור של המפלגה ההונגרית - פשיסטית "צלב החץ". וויס הצליח להשיג קרון של מזון ולאחר הרפתקאות שונות העלה אותו לבודפשט. בהגיעו לבירה הוא הציע להנהגת התנועה שבמקום להביא את האוכל לבודפשט, מוטב יהיה להבא להעביר את הילדים דרומה ולחסוך את הסיכון ואת הקשיים הכרוכים בהעברת המזון.
וויס נשלח שוב דרומה, הפעם לסגד (Szeged), ושם נודע לו שבכפר הסמוך דסק עומד באמצע פארק גדול בניין ענקי ריק, ולידו בריכת מים. הבניין היה במקורו בית חולים לחולי שחפת אשר נתפס ע"י הרוסים, ובזמן שוויס ביקר בו, כבר היה שוב נטוש. הוא הצליח לקבל את הבניין מידי מועצת הכפר, ע"י כך שהסביר להם שהוא פועל מטעם הצלב האדום המתכונן להביא לשם ילדים. בכדי לתת תוקף לדבריו הופיע לעיתים בלוויית קצינים סובייטיים (יהודים) ושלטונות הכפר קיבלו את הרושם שזוהי פעולה שהרוסים והצלב האדום מעוניינים בה. הוא פעל אצל השלטונות עד שהוחזרו הרהיטים שהתושבים סחבו לבתיהם, ואף ניתנה פקודה, שכל העובדים לשעבר של המוסד חייבים לחזור לעבודה על מנת להחזיר את הבניין למצב הראוי לחידוש הפעלתו. כך קם לו "כפר הנוער הדתי בגולה" בדסק, בו התחנכו מאות ילדים ובני נוער לאחר המלחמה.
המוסד בדסק היה לא רק מעון, אלא גם בית חינוך שכלל בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. בית הספר נוסד ע"י ד"ר שרגא ישורון (סבו) בשנת הלימודים 1945-1946, ואחריו שימש כמנהל אליהו וויס, וכן המורה מרדכי רחמן. מורים אחרים שבאו מהונגריה היו: ד"ר יוסף שוורצברט, בוגר בית המדרש לרבנים בבודפשט (שהצטרף לילדים גם כשעזבו את דסק ועברו לגרמניה בדרכם לישראל) וכן אנדור האוער ויוסף בלאס. המנהל האדמיניסטרטיבי של הכפר היה ירמיהו לביא (לבל), והוא פעל בו רבות גם בחיים החברתיים. כמו כן יש להזכיר את שמו של בנימין פייגנבאום שפעל בתחום הפדגוגי בחודשים הראשונים של המוסד, את שרה שטיינר - פייגנבאום ואת שרה שלזינגר.
מבחינה פורמלית היה בית הספר מעין סניף של בית הספר 'תרבות' בבודפשט והמורים שלו ירדו לדסק כדי לבחון את התלמידים ולהעניק להם תעודות רשמיות.
"דסק היה גולת הכותרת של חיי" קבעה יהודית פרלמן (גולדנברג) נחרצות. "דסק היה מן התקופות היפות ביותר בחיי" אמר שמעון דיקמן (דיקי). "בשבילי דסק הוא עד היום הזה חוויה בלתי רגילה" סבורה חיה הלד (מרקוביץ), ומאיר פרידמן מסכם: "דסק היה ספינת הדגל של התנועה". מה היה בדסק שהותיר רושם עז כל כך על הילדים שעברו בו בין 1945 ל-1949?
דסק היה בית הילדים הגדול ביותר של כל תנועות הנוער בהונגריה. במשך ארבע שנים התחנכו בו מאות ילדים ובני נוער. מדי פעם נשלחו הוותיקים לארץ ובמקומם הגיעו חדשים, בממוצע שהו בדסק כ-200 ילדים כל הזמן. ילדים אלה, בד"כ בגילאים 8-14, נותרו לאחר השואה ללא משפחות וללא סביבה תומכת, ודסק היה כמו בית בשבילם. המקום היה שוקק שמחת חיים ופעילות אינטנסיבית. בבקרים למדו הילדים שיעורים פרונטליים, ולאחר מכן המשיכו בפעילות צופית, תחרויות ספורט, שירים והווי, שיחות עם המדריכים, והכל מתוך התלהבות ושמחת נעורים. הילדים בדסק חונכו לאהבת הארץ, לציונות, לחיי תורה ומצוות ולחיי שיתוף, על מנת להכשירם לעליה ארצה. המיוחד בדסק היה שכל השיעורים בו היו בעברית, דבר שגרם להתפעלות רבה אצל כל מי שביקר במקום. גם התנאים הקשים, ובעיקר הרעב שהציק עד מאד לילדים בתקופות שונות, לא הצליחו להעיב על רוחם המרוממת.
המדריכים בדסק היו גם הם ילדים בשנות העשרה לחייהם, רק כמה שנים יותר גדולים מהחניכים, וכבר היו צריכים לתמוך פיזית ורגשית בילדים שכל עולמם חרב עליהם, לשמח ולעודד אותם. בעשייתם החינוכית שאבו המדריכים והחניכים כוחות זה מזה, התנחמו זה בזה, ויצרו מעין חממה מיוחדת שהשכיחה מהם את הקשיים שפקדו אותם, והפיחה בהם כוחות של עשייה ושל התלהבות חסרת מעצורים.
מקורות:
חיים גניזי, שיקום ילדים ניצולי השואה בהונגריה, הוצאת בית העדות 1998.
י"צ מושקוביץ, שיקום תנועת בני עקיבא בהונגריה, בתוך: זכר מרדכי, מ"צ קדרי (ע), הוצאת בית העדות 1995.
פרטים נוספים על דסק:
בחורף תש"ה (ינואר-פברואר 1945) נשלח אליעזר וויס (Weisz Laci) ע"י הנהגת בנ"ע להעביר קבוצת חברים לאראד, ונתבקש להביא בדרכו חזרה אוכל מהדרום לבודפשט. רכישת המצרכים בדרום הייתה קלה יחסית, מכיוון שאזור זה שוחרר עוד בסוף 1944, ולא נפגע מהטרור של המפלגה ההונגרית - פשיסטית "צלב החץ". וויס הצליח להשיג קרון של מזון ולאחר הרפתקאות שונות העלה אותו לבודפשט. בהגיעו לבירה הוא הציע להנהגת התנועה שבמקום להביא את האוכל לבודפשט, מוטב יהיה להבא להעביר את הילדים דרומה ולחסוך את הסיכון ואת הקשיים הכרוכים בהעברת המזון.
וויס נשלח שוב דרומה, הפעם לסגד (Szeged), ושם נודע לו שבכפר הסמוך דסק עומד באמצע פארק גדול בניין ענקי ריק, ולידו בריכת מים. הבניין היה במקורו בית חולים לחולי שחפת אשר נתפס ע"י הרוסים, ובזמן שוויס ביקר בו, כבר היה שוב נטוש. הוא הצליח לקבל את הבניין מידי מועצת הכפר, ע"י כך שהסביר להם שהוא פועל מטעם הצלב האדום המתכונן להביא לשם ילדים. בכדי לתת תוקף לדבריו הופיע לעיתים בלוויית קצינים סובייטיים (יהודים) ושלטונות הכפר קיבלו את הרושם שזוהי פעולה שהרוסים והצלב האדום מעוניינים בה. הוא פעל אצל השלטונות עד שהוחזרו הרהיטים שהתושבים סחבו לבתיהם, ואף ניתנה פקודה, שכל העובדים לשעבר של המוסד חייבים לחזור לעבודה על מנת להחזיר את הבניין למצב הראוי לחידוש הפעלתו. כך קם לו "כפר הנוער הדתי בגולה" בדסק, בו התחנכו מאות ילדים ובני נוער לאחר המלחמה.
המוסד בדסק היה לא רק מעון, אלא גם בית חינוך שכלל בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. בית הספר נוסד ע"י ד"ר שרגא ישורון (סבו) בשנת הלימודים 1945-1946, ואחריו שימש כמנהל אליהו וויס, וכן המורה מרדכי רחמן. מורים אחרים שבאו מהונגריה היו: ד"ר יוסף שוורצברט, בוגר בית המדרש לרבנים בבודפשט (שהצטרף לילדים גם כשעזבו את דסק ועברו לגרמניה בדרכם לישראל) וכן אנדור האוער ויוסף בלאס. המנהל האדמיניסטרטיבי של הכפר היה ירמיהו לביא (לבל), והוא פעל בו רבות גם בחיים החברתיים. כמו כן יש להזכיר את שמו של בנימין פייגנבאום שפעל בתחום הפדגוגי בחודשים הראשונים של המוסד, את שרה שטיינר - פייגנבאום ואת שרה שלזינגר.
מבחינה פורמלית היה בית הספר מעין סניף של בית הספר 'תרבות' בבודפשט והמורים שלו ירדו לדסק כדי לבחון את התלמידים ולהעניק להם תעודות רשמיות.
